מאה מטר

מצלמה היא אמצעי לחייב אותך להתבונן. המבט נעצר על שול דרך, עלה, קרע בלון ועטיפת חטיף זרוקה. הצילום מכתיר את הסתמי והשגרתי, ומעניק לפיסות החיים הזנוחות הילת אצולה. באותו האופן, מגבלת מאה מטר מייצרת הזדמנות כפויה להתפעל ממה שנמצא בסמוך לבית. בימי שגרה, אנו ממהרים, צועדים בחיפזון, שועטים בפסיעה מהירה, חולפים על פני הרחוב רק כדי להגיע למקום אחר. בימי קורונה, אנו מחליפים את הדחף לכבוש את העולם בהתבוננות שקטה ובמתיחת הגבול הפנימי של הנפש. בצעד איטי על פני הרחוב, מגלים אין ספור פינות ונתיבים להביט בהם. כל שריד מספר סיפור.

**
הבניין שמסרב להיבנות התכסה זהוב

על כורסת אפיריון מנמנם חתול מלכותי

שלולית הזבל מעוננת

בלוך נס המקומי הגיח דמוי נחש מים

ורד שמאס בסגר יצא לו לחפש ערוגה חדשה

הפתעתי חתול רוחץ בלשונו

חבריו התאספו ונעצו בי מבט נוקב

שלגיה הובהלה לבית החולים

וגורלה לא נודע.